אתמול התקיימה העצרת השנתית לזכרו של יצחק רבין. פולי ברונשטיין, אישה שמייצגת עמדה שאני מסכים איתה של מתינות ואחדות, בעיניי, טועה ובגדול בארגון העצרת השנה. היא אמרה שהשנה תנועת 'דרכנו' בחרה להזמין פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית שמשקפים כל מיני עמדות כלפי הרצח, לנאום. איך חבר הכנסת מוסי רז אמר? "רצח רבין - בעד ונגד". אם יש לכם כמה דקות, תקראו את הנאום שתנועת דרכנו בחרה שלא להשמיע הערב בכיכר, נאום שמדבר על הרצח, על מה למדנו, ומה הלאה?
ערב טוב.
העצרת השנתית לזכרו של יצחק רבין, משמשת לי באופן אישי, הזדמנות להזכיר את רבין האיש והמנהיג. אך גם להתבונן על עצמי, כיחיד בתוך החברה הישראלית, על איפה אני עומד בחיי היום יום במדינת ישראל. מהו התפקיד שלי בתוך המהלכים הלאומיים, הגדולים? האם יש לי בכלל תפקיד?
כן.
למה? אשמח להסביר.
את דבריי כאן הערב, לא תוכלו לפסול בגין "חוסר ציונות", או "בחוסר זיקה" או "בחמוציות". אני נער בן 16, שחגג אתמול יום הולדת (נולדתי ב-2.11, הצהרת בלפור) ומצפה לחגוג כאן, בארץ הזאת, עוד הרבה ימים שכאלה. בכל פעם שאני מסתכל על הדגל, שר את התקווה, מחבק את סבתי, ניצולת השואה, אני זוכר כי מדינת ישראל היא נס שקרה לעם היהודי. נס שקרה לעולם כולו. וגם כאשר דברים רבים מקוממים אותי, ועולה בי התחושה כי מדינת ישראל הולכת אל עבר תהום מלא בשחיתות ושנאה, אני זוכר תמיד.
ואת הזיכרון הזה לא יוכלו לפסול.
שמי הוא אביתר בר-און, אני תלמיד בכיתה י"א בתיכון מקיף נשר, פעיל חברתית, מדריך בנוער תלם- נוער התנועה הרפורמית בישראל, בעל אהבה עצומה לארץ ישראל, למדינת ישראל ולחברה הישראלית. דור שלישי לניצולי שואה, יהודי רפורמי גאה, וכן, מתון גאה!
הייתי בבית הספר לפני כעשרה חודשים כאשר מפגינים קיצוניים קיללו הורים שכולים, חברי פורום המשפחות השכולות, שבאו להראות את צדי הסכסוך הישראלי-פלסטיני לתלמידים, חודשים בודדים לפני גיוסם לצה"ל. אני הייתי שם כאשר מנהלת בית הספר קיבלה את הטלפון ממשרד החינוך שהודיע כי חברי הפורום לא ייפגשו עם התלמידים. הייתי שם כאשר אנחנו, התלמידות והתלמידים, בחרנו להיאבק למען ההקשבה, ונגד הקיצוניות. וכן, גם הייתי שם כשאמרו במשרד החינוך "שאנחנו רק ילדים", כאשר דרשנו להגיב לתקשורת. וכל זה היה השיעור באזרחות הכי משמעותי שתלמיד יכול לקבל במערכת החינוך!
לפני כמה שבועות אב שכול ישראלי, שבנו הלוחם נפל בשנת 1999, הגיב לי על הודעה ששלחתי לו אז. הוא כתב לי כי אנחנו נמצאים בתוך תהליך בקנה מידה לאומי של סתימת פיות, של הפיכת מערכת החינוך למכשיר תעמולתי חד צדדי, לבגידה של ממש בתפקיד בית הספר כסוכנות מרכזית לעיצוב אדם פתוח, ביקורתי, מאמין בערכי יסוד הומניסטים ועצמאות מחשבתית.
הפעילות הזאת שבוטלה, הייתה הזדמנות מצויינת לפגוש את הצד השני בשיח מכבד ומרתק. שיח מתון. לפגוש את אותם אנשים משני צדי הסכסוך, שמראים כי הקשר של שני הצדדים לפיסת האדמה הזאת הנמצאת בין הירדן לים, כל כך גדול ועמוק, וכי הארץ שלנו כל כך קטנה, שאסור לנו, פשוט אסור לנו, להמשיך ולשפוך עליה דמים. אם אנחנו דורשים בקיומה הנצחי של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, עלינו להיפרד מהפלסטינים, ולחתור למדינה מתוקנת, המושתתת על ערכים יהודיים ואוניברסאליים.
ב-16 שנות קיומי למדתי כי כבר למעלה ממאה ועשר שנים אנשים פה חיים במאבק. אנחנו, הילדים של חורף שנת 2002, נולדנו אל תוך המלחמה, וחונכנו בתוכה, ובמובן מסוים, גם תוכנתנו אליה. אולי משום כך אנחנו לפעמים חושבים שהטירוף הזה, שבו אנו חיים, הוא הדבר היחיד, הנכון. הוא החיים היחידים שנועדנו אליהם, ושאין לנו אפשרות, או אולי אפילו זכות לשאוף לחיים אחרים: על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות. כך אמר הסופר דויד גרוסמן מעל במה זאת, לפני 12 שנים.
מדינת ישראל, בהובלת מנהיגיה ומנהיגותיה, מתנהגת, בעיניי, ובעיני רבים בעם, באכזריות ממש ובאטימות לב כלפי החלש והעני והסובל. לעתים קרובות מדי, המוסדות הממשלתיים, שמהם נגזרים גם השירותים הפרטיים, מתנהגים באדישות איומה לגורלם של אנשים רעבים, של זקנים, של ניצולי שואה, של הלומי קרב, של חולים, של נשים מוכות, של טרנסג'נדרים, של נכים, של בני מיעוטים, של תושבי הפריפריה; וכן, גם הגזענות העמוקה והממוסדת, כלפי המיעוט הערבי.
אדוני ראש הממשלה, שרי ממשלת ישראל.
נבחרתם על ידי העם בישראל, להוביל אותו אל עבר השקט הכל כך חיוני ובסיסי. גם אני, בתור אזרח צעיר, ללא זכות הצבעה, יכול להבין, שהמדיניות שאתם מתווים, של חוסר במשא ומתן ללא תנאים מקדימים, הוא מסוכן כלפי מדינת ישראל, כלפי עם ישראל. אין לכם הזכות המוסרית להימנע מתהליך של פיוס עמוק! אתם חייבים לדבר איתם, ולתת לנו תשובות! אתם חייבים לעשות זאת למעני, למען האזרחים בישראל, ולמען חבריי וחברותיי, אחיי ואחיותיי, יהודים ולא יהודים כאחד, בני ובנות הנוער של היום, החיילים והחיילות של מחר, שמהם תדרשו להקריב את חייהם אם תפרוץ מלחמה נוספת.
התפקיד שלי, של אביתר – האדם הפרטי, בתוך התהליכים הלאומיים, הגדולים, הוא מאוד ברור:
להתעניין, ללמוד, להביע ולהשפיע.
בדיוק כפי שאני וחבריי עשינו כאשר מנעו מאיתנו את הזכות לשמוע דעות שונות משלנו, כך גם כל אחד ואחת מבני ובנות הנוער בישראל, ובטח אלה הנמצאים פה בעצרת, צריכים לעשות כאשר משהו מקומם ומדכא אותם. עלינו להיות אזרחים פעילים, ערכיים, מכבדים, דעתנים ומתונים!
עלינו להיות מתונים! אם מערכת החינוך, ונציגי הציבור, יחנכו אותנו למתינות, ולא לקיצוניות. נגיע ליום בו ישאלו: "האם רצח כמו זה שקרה לפני 23 שנים, יכול לחזור על עצמו?" אנחנו נוכל לענות: "לא במשמרת שלנו"!
רבות אמרו: "אלה המנהיגים של המחר".
אז לא, גבירותיי ורבותיי, איננו רק המנהיגים של המחר. אנו בני ובנות הנוער של היום, ואנו גם המנהיגים והמנהיגות של היום!
"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ועל כל בני ובנות האדם, ואמרו, אמן!"
תודה רבה!
(הקטע הנ"ל נכתב על ידי איתמר בר און, בן 16 מחיפה. היה בעבר בצוות בית מדרש ישראלי - חיפה).